 |
כתב
ורכב: דוד ניצן |
רוכבים ו"מנפנפים"
מהתבור לכינרת - כפר קיש, בקעת סירין, נחל יבניאל, דגניה, חוף מעגן
בפסגת התבור, הראש עדיין סחרחר מפיתולי הדרך
למעלה. הלב נצבט למראה העלייה "שמתבזת" אבל לא לזמן רב, את העלייה
הזו עלינו יותר מפעם אחת ובמכונית היא "מרגישה" יותר קשה מאשר
על האוכף. לאחר התארגנות וצילומים בחנייה יוצאים למסלול שלוין גילה באחד
הטיולים שהחמצתי, עוקף הר תבור, שבילסינגל שמקיף את המנזר ומספק גם חוויית
רכיבה למרות שלא הכל רכיב וגם פנורמה מדהימה על הנוף שסובב את ההר.
בסיום ההקפה הזו גלשנו בכביש והתחברנו לדרך עפר רחבה ומהירה שגולשת עד
לדבוריה.
מדבוריה חוצים את הכביש לנחל תבור וממשיכים לכיוון כפר קיש לנחל יבניאל
ומתחילים בטיפוס לעבר הר יבניאל לירידה באדום לתוך המושבה.
כאן התחיל הקטע הקשה של הטיול. הטמפרטורה בחוץ התחילה לעלות וכך גם הדופק
שלנו. העלייה ממושכת ואיטית מהסוג המעצבן, נראה שהיא לא נגמרת לעולם. כולנו
סבלנו מהחום אך יש כאלו שסבלו יותר, כושר, גיל, גנטיקה. לך תדע. חסינו
בצילו של כל עץ שנקרה בדרכינו, רגעים ארוכים לשבירת החום ובסבלנות רבה
תוך כדי צימצום פערים הגענו לירידה המיוחלת.
בירידה התחרינו בשלושה ג'יפים שחשבו לרגע שאנחנו "נעכב" אותם.
כמובן שהראינו להם מי שולט בירידות. בודדים הצליחו לרדת את כולה מבלי להוריד
רגל או להחליק, השאר רכבו לסרוגין והיו אף כאלו שירדו את הכל רגלית. העיקר
שכולנו הגענו בשלום.
ביבניאל נכנסנו למכולת הכי עלובה שראיתי בחיי, קנינו את כל השתייה הקרה
שהייתה במקרר והמשכנו הלאה.
נכנסנו לשביל הירוק, נחל יבניאל, כאן כבר נאלצנו לטבול רגליים במים בפעם
הראשונה ולא ההאחרונה. הירידה בנחל קלה ומהירה ומשבי רוח ציננו את הגוף.
כמה מעברי מים, כמה מלכודות בות ששימשו מירבץ לפרות ואנחנו כבר מריחים
את הכינרת.
-
חצי שעה ויותר בזבזנו במציאת חוף הולם ולבסוף התמקמנו בחוף מעגן. קיבלנו
מחיר מוזל לכניסה 15 שקלים. הנהגים לקחו מונית לתבור (200 שקלים) והשאר
חיכו להם בתוך המים הנעימים.
כשהגיעו המכוניות החלפנו תפקידים הנהגים נכנסו למים והשאר התמסר להכנת
הארוחה. ראובן קנה מכל טוב ובכמויות נדיבות ותוך חצי שעה הרמנו ארוחה מדהימה
כולל בשרים על האש. עברנו יום של רכיבה בתנאי חום קשים וכל מה שנותר היה
להנות מהרגע. מין הרגשת הקלה שהכל כבר מאחורינו ותחושת סיפוק פנימית שמציפה
אותך מבפנים והיא אפשר להסבירה במילים. בסופו של דבר היינו בחזרה במרכז
ב18:00 לא רע בכלל בהתחשב בנסיבות. השבוע קיבלתי תעודת פטור ממילואים לאחר
23 שנים מלאים, לא שכחו אותי אף שנה. חוץ מתרומה למדינה, ציונות וכד' (עם
ובלי ציניות) מה שאהבתי במילואים זה את היום הראשון, המפגש עם החברים,
העלאת זיכרונות וגישור פערים מהמפגש האחרון וכמובן את יום השחרור. כך אני
רואה גם את הרכיבות עם רכסים, מין "יום מילואים" אחד בשבוע,
רק הכייף וחדוות המפגש בלי שמירות, תורנויות סיורים ושאר מרעי בישין. תודה
לאורי ולוין שאחראים על מרבית המסלולים שאנחנו עושים, לראובן שהתנדב וארגן
את הפיקניק ולכל מי שהגיע הפעם ל"מילואים", בהחלט לא דבר של
מה בכך בימים אלו. מקווה שכולכם נהנים כמוני. רכבתי ונהנתי... דוד
