בדרך למעיינות שהושתלו בפסגות ההרים....

ממזרים ביני ממזרים חבורת רכסים. כאשר דויד הפיץ מכתב ברשת המבקש לדעת מי מגיע ביום שישי לטיול, רק 3-4 השיבו בחיוב. השאר שתקו כמו דגים. מסתבר שאף אחד לא רצה להודיע בפומבי, קבל עם ועדה, שהוא מוכן להשאיר את אשתו אצל הסירים והמחבתות, הגפילטה-פיש והלשון ולברוח להרי ירושלים. אולי הייתה להם כוונה טובה להישאר אצל נשותיהם, אולם כשמחוגי השעון הורו על השעה 5:30 בבוקר, לא עמד להם כוחם. איש-איש (ואישה אחת חמקו להם ממיטותיהם, דילגו על פני ערימות הבשר שהופשר מבעוד מועד ליום הבישולים, השאירו פתק רטוב לאישה (ולאימא או לחותנת) ויצאו בשיירה ארוכה ירושלימה. פשוט מדהים! אפילו החומוס הביתי שהצעתי לכבוד יום הולדתי, היין שיורם התנדב לשאת על גבו לכבוד יום הולדתו, המעיינות הנסתרים והקרירים שפוזרו על ידי פיטר מבעוד מועד לאורך הדרך לא גרמו לאיש לשחרר את חרצובות לשונו או עטו ולומר: "הנני בא ויהי מה".
נקמתו המתוקה של פיטר לא איחרה לבוא. הוא הוביל את החבורה האדירה (19 רוכבים), שהתקבצה ובאה לרכב בערב ראש השנה, מהר להר ומגבעה לגבעה. אפילו את המעיינות הוא העתיק מבעוד מועד ממעמקי ההרים לפסגותיהם הרחוקות ביותר, וכדי שממש ניהנה מקרירותם, אף הוסיף להם כמה וכמה בלוקי קרח לפני שהאמיצים שבינינו זינקו פנימה. אפילו קוץ, שלא כהרגלו ולמרות שכמה עלמות צעירות היו בסביבה, דאג להשאיר את מכנסיו סביב לאשכיו כדי שאלו לא יקפאו חלילה וחס. תאמינו לי, לא היה צריך ולו קמצוץ של חומוס כדי לוודא שהחברה מתאמצים. הפזמון "מי עושה הכי בכיף, כמובן המאסף" לא התאים לטיול הזה. החברה רכבו חזק. פשוט השתלם להיות קדימה.
התחלנו לרכב בסטף התחתון וטפסנו במעלה תלול לסטף העליון לכיוון המצפה בהר איתן. ירדנו, לא יותר מדי, למעיין צובה, שם קבלנו צ'ופר – ירידה מדהימה לנחל צובה. מייד, כמובן, נענשנו בעליית כביש לצומת נחל רפאים. ושם, איך לא, המשכנו לטפס במעלה נחל רפאים לכיוון עמינדב. איציק אחי-יובל, ברגע של התעלות וגדלות נפש, החליט שלא די בכך. אי אפשר להיות במקום קדוש זה בלי תפילה קצרה ליד הגת שבפסגת הר גתות. הגענו למעלה, שפכנו לגת "הנדירה" אל דליי זיעתנו וירדנו בסינגל (קצת מפחיד) לציר המעיינות הצופה אל אבן ספיר. לא יאומן שאחרי תריסר שנות רכיבה בהרי ירושלים, זכינו בפעם הראשונה לשכשך במימי המעיינות הללו. כל הכבוד פיטר! מי אם לא אתה יכול היה לילה קודם להעמיס אותם בצפון ולהעתיק אותם לסוף מסלול הרכיבה. זה מזכיר לי את הסיפור על "סמוך הגדול" מילקוט הכזבים שהעמיס בור על משאית. הקינוח של הטיול היה "חוויית יורם העצבני". לתומנו חשבנו כל הזמן שהוא אשכנזי טוב. עיניו יורות הברקים, הקללות שהסתלסלו מפיו לנוכח כמה דרכים ללא מוצא שמנעו ממנו להגיע אל המכונית, שכנעו אותנו שאכן בני צודק. ההיי-טק זה התחום ה"חם" של המדינה..
מה אומר ומה אדבר, היה מסלול מהמם שלא יישכח. רכבתי ונהניתי.   מולי.