11-12.12.09

דרור ורמי

מוביל:

משתתפים:

קילומטרים:

אמי שתזכה לחיים סבירים אמרה לי פעם "הדרך לגן עדן רצופה מכאובים ויסורים". ככה היה היום, לגן עדן לא הגענו אבל מהמצרך השני היה לנו או אה, בשפע. טוב, איך לתאר את הטיול – טוב? רע? אתגרי?אקסטרוברטי?אינטרוורטי?. משהוא באמצע. הבה ונבינה, עסק מוזר הטיולים הללו. קח את מרכיבי הטיול כל אחד לחוד (הפרודוקטים, כמו שאימא שלי אומרת לפני שהיא מפליאה בקציצותיה).. קצת בגדים פלואורוסנטים, אופניים עם קפיץ, חברה חבוטים עם קרחות ושומנים וקצת בדיחות ואפילו בוגלר כבר אין. כלום, NOTHING, גורנישט. לא עושה לך כלום. אבל קח אותם רכיבים, צוק אותם יחדיו לתוך סיר אחד כל יום שישי בבוקר, ערבב קצת והתוצאה מפתיעה. כמו שאמרה הזירה לבישוף "SURPRISE " ….. וכך. עומד אני ומתבונן בערמה הצבעונית שהתאספה היום וחשבתי לתומתי כי באופן מוזר להוציא אולי את משפחתי זו הסביבה שאני הכי אוהב להיות בה כמעט בכל מצב. לא שזאת החבורה הכי מוצלחת שיש. חס וחלילה – מבט אחד על בהונותיו המעוקמות של מ. או קורי האינטליגנציה הדלילים של א. (אל תנסו לקשור את ראשי התיבות לאנשים חיים – חסר תועלת)….אבל כנראה שאנחנו עושים משהו בסדר כי אין לי הסבר אחר ואני רק מקווה שאחרים מרגישים כמוני או שחבל על הזמן שאני משקיע בתקתוק או בחבור בדיחות כמו "ראיתי שזה לא שלי אז הכנסתי אותו בחזרה" (הסברים בהמשך המסה). ושוב מדבריות ערד. – איך זה שההרים הקרחים לגמרי הללו עדיין לא כרעו עדיין תחת גלגלי אופנינו?, שכה אפדל בימיני אם לא שמעתי סלע ליד מעלה יאיר נאנח ביאוש – "עוד פעם הפסיכים האלו נעצרו פה לארוחת בוקר. אם אני שומע עוד פעם את הבדיחה על המזבלה, אני חונק את עצמי למוות ." נחזור למסע ולתאור קצר של המסלול. התיצבנו כ- 12 חברי רכסים מלאי עזוז בשבע וחצי בבוקר בערד, קשקשנו קצת על דא והא (הא לא באה לטיול כי הרגישה לא טוב) ודי מוקדם יצאנו לדרך. (במכתב בנפרד אני מתכוון להתיחס למספר נכים נפשיים בקבוצה שלא מבינים את המשמעות של השם רכסים, חברות, טיול, כבוד לגיל ולנסיו ולאנשים שבאמת משקיעים בדבק שמחזיק אותנו ביחד וכותבים מכתבים שהשתיקה יפה להם. בלי שמות חוץ מאשר אילן ודומיו), מסלול - רכיבה קצת בתוך ערד ומיד חתכנו דרומה ואח"כ מזרחה לשביל השחור או הירוק לכוון ים המלח. אני נעצרתי מכורח, כדי לרוקן את בני מעי. אתם חושבים שחיכו לי ? ,א פייג. אנחנו חונכנו על ברכי המסורת של צה"ל ש "לא משאירים פצועים בשטח" ברכסים משאירים גם בריאים. מזל שאני מהיר כל כך.. בתחילה רכבנו דרך נחל...נו....זה עם השם של החיות כמו אשת הקפה שלנו (שגם את השם שלה אני לא זוכר, טוב יותר מאוחר) . ואחר כך ים של עליות וירידות בנחילים (לא טעות – נחילי סלעים) רחבי ידיים והרים קרחים שכולם נראים אותו דבר עד לתצפית מעל מעלה יאיר שם נעצרנו להפסקת חטיפים. . הנוף מהגובה הזה של ים המלח , המלונות והרי מואב ממול עוצר נשימה ואתה שוכח את כל התלאות קודם. יופי שאנחנו שוכחים שקיים בים החיים היום יומיים בפקקים של נתיבי איילון. בחניה גם שתינו קפה, אם כי יעלה (זהוא, השם ששכחתי, זה השם של הנחל הראשון – נחל יעלים) שכחה להביא כוסות ואני נאלצתי לגמוע מהפחית שממנה שתה X קודם (עכשיו ן אני מבין למה הוא ואשתו ישנים בחדרים נפרדים.) דבר אחד אני לא מבין - לפי המפה וחוקי הגרביטציה של ארכימדס היינו אמורים לרדת כ – 1200 מטר גובה, ז"א מלמעלה למטה. אז איך זה שירדנו כ- 10 דקות ובילינו כ- 3 שעות בטפוסים או הליכה ברגל? יש משהוא זדוני במובילים שלנו. שמחה אחרת בדרך היו אוקינוסי האבנים והסלעים עליהם קפצנו.ניסיתי לספור את אלו שעליהם דלגתי היום. אחרי 27 אלף הפסקתי אבל נהניתי נורא.לא חשוב איזו קפנדריה (היתה לי פעם חברה בשם הזה אבל נעזוב את זה עכשיו) ניסיתי כדי לעקוף אותם אבל איזו שהוא סלע ערמומי חיכה לי תמיד מעבר לפינה ונשך אותי במפתיע (אחד כזה חיכה גם לארני והפתיע אותו כשניסה (לפי התאור שלו) לעקוף את פיטר בטיסה והפך אותו על פניו. למזלנו לכוחותינו שלום). בסוף - לא רחוק מצוק תמרור ומגדל קדוחי הנפט, חתכנו אני וניצן (ניצן בשל אלוצים משפחתיים ואני בגלל שהייתי קשור לאלוצים האלו. אני הנהג) ופינדר ורוני (בגלל אלוצים דומים) עד לכביש ומשם איכשהו לערד (את האיכשהו הזה בטח יורם יתאר). החברה המשיכו להדרדר במעלה הירידות לכוון נאות הככר ללא ארועים מיוחדים,  להוציא הסלטה מורטלה של ארני. הטיול של מחר מנאות לנחל צין, מעלה עקרבים וממשית לא היה משהוא מיוחדץ לסכום, יום נהדר וחיים טובים לא פחות. רכבנו כ-15 ק"מ (150 לפי הישבן שלי. מישהוא יודע איפה מוצאים ישבן חדש בזול?) וכל מטר היה שווה את משקלו בזהב. המון זהב... קוץ נ.ב- 1.היו לי צרות עם הכסא כל הזמן עד שבחניה, בלי שראיתי, הוא נפל בידיו הרחומות של פיטר שהסביר לו מאיפה משתין הדג ועד לסוף המסלול הוא התנהג למופת. לעת זקנה כשאהיה מחובר לקטטר ולכסא גלגלים אני רוצה אותו על ידי (את פיטר, לא את הכסא) 2. במגזין אופניים האחרון יש כתבה של רכסים, נא קראו ותגובותיכם למערכת

רכסים - חוצה ישראל. סוף סוף נשמנו לרווחה. כל רוככי הכביש הפליגו להם במעלה הדרך לערד ואנו המשכנו במורד. הסינגל היורד למעלה זרון אותר לאחר שעשינו מעקף בכדי לא להתחיל לעלות ולרדת בערוצונים שחצצו בין נחל בוקק לבינו. מה שהתחיל כרכיבת סינגל סבירה הפך מהר מאד לשדה אבנים קוצני שקטעי הרכיבה הרציפים בו הפכו להיות נדירים. בין קטע הליכה לקטע קיפצוץ על הסלעים על האופניים מצאתי את אורי שרוע על האופניים על גבו. למזלנו - שלם אבל עם חותמות על כל גופו - כמעט מכף-רגל ועד ראש (כולל), ועם יד שמאל שחטפה את עיקר הנפילה... מתאוששים. ממשיכים. עוד 100 מטר ונפגע נוסף לרשימה - רמי. תוך כדי הליכה נפל על כתפו. (רמי רכב איתנו במספר רכיבות רכסים- בעיקר במדבר. עם חלק מרוכבי רכסים בחו'ל - בגרוזיה ובבולגריה. נתגלה כנווט ומכונאי מצויין) פצועים, דווים אך שלמים בד"כ - את הקטע האחרון עשינו בהליכה עד למעלה זרון (6X4) עימו גלשנו עד לכניסה לנחל חימר. אורי, יעלה ותומר פרשו אל תחנת הדלק. אנחנו (פיטר,  איציק א. אילן ו. פיטר ק. רמי ב.  מולי א. ודרור ז.) המשכנו במעלה נחל סדום ומישור עמיעז עד למפעלי ים המלח. את הקטע הזה עשינו בפחות משעה. בשעה 15:16 הגענו לכביש ואת החלק האחרון של 12-13 ק"מ עד נאות תמר רכבנו בכביש. יעלה שניצלה את הזמן להבאת רכבה מערד - הגדילה עשות והקפיצה אותנו לערד (כלומר פעמיים עלתה וירדה מים המלח לערד), שם אספנו את המכוניות וחזרנו לנאות הכיכר - כך שהגענו בשעת ערב מוקדמת יחסית אל המנוחה. -שבת: בוקר: יעלה ותומר חוזרים הבייתה. רמי ניעור עם כתף מנוטרלת מחליט אף הוא לחזור הבייתה. אורי שאינו יכול לרכוב בשל ידו הדוויה תופס טרמפ יחד איתי הבייתה. היות והרוכבים שנותרו הצטמצמו לארבעה (אילן, פיטר, מולי ואיציק) אנו מקפיצים את רכבו של אילן למפעלי אורון לאחר שהוחלט שקיצור המסלול הכרחי (במקום ממשית בתכנון המקורי). אני בבית מעט לפני חצות היום. בחמש לערך עונה לי סוף סוף אילן ומעדכן אותי שהגיעו לאחר רכיבה די קשה לרכב. את התאור - כמובן שאני משאיר לאחד המשתתפים ביום זה. לסיום, תזכורת מתכתובת: אז אמרת שאין בעיה להגיע עד 12:00 לצומת רותם. גם אני יכול להגיד מה שאני רוצה. בחלומות תגיע עם קבוצה בסדר גודל שלנו ב12:00 לצומת רותם.

 

סיפור הטיול:

דוד ניצן

כתב:

פיטר ודוד

צילם: