כתב ורכב: דוד ניצן

הטיול שראובן התחיל ולא סיים. יהי זכרו ברוך!
תודה רבה לכל אלו שהגיעו לרכיבה שהוקדשה לראובן ז"ל. המון חברים וסתם רוכבים שהרגישו צורך לבוא ולהשתתף באירוע הזה. היה מאוד מרגש לראות את כל הרוכבים ניצבים דומם במקום שאך לפני חודש ליבו פעם ונדם. עמדנו דקות ארוכות יחד עם המשפחה ושמענו מעט על ראובן וזכרונות ממנו מפי הדוברים. החוט המקשר היה טוב ליבו, עזרה לזולת, אהבת הארץ בכלל ובעזרת האופניים בפרט. את הטקס הקצר פתח וסיים ארני במנגינה עצובה בקלירנט. את המשך המסע עשינו לכיוון נס הרים. היום גיליתי שלהוביל 60 רוכבים זו לא משימה קלה, בייחוד כשהאזור מוכר לרבים מהרוכבים, הם חשים בנוח בתא השטח ונוטים לרכב בנתיב שמוכר להם ממקודם ולא משנה מה תכנן המוביל שהפעם זה היה אני. כדי להמנע מרכיבה בכביש ניסיתי להגיע לנחל זנוח בדרך מאולתרת שלא כל כך הצליחה. בעזרת ביבי חזרנו לכביש ולנחל זנוח והטיפוס התחיל. היות ומזמן לא עשינו את העלייה הזו "גיליתי" אותה מחדש, עלייה שלא נותנת לך לנוח וגם צעירי ונמרצי רכסים הגיעו לפסגה מתנשפים ומרוצים. אחרי הפסקה קצרה בחירבת חנות פנינו לקטע השני, המשך הטיפוס לנס הרים. הראשונים ירדו לנחל מטע ואני ממהר אחריהם כדי שלא יברחו. הגל הראשון מגיע ואח"כ שקט דממה אין איש. אני וביבי מטפסים חזרה ואחרי מספר דקות מגיע עוד גל של רוכבים ומודיע שהיה פנצ'ר. אני ממתין, שקט. מתקשר לגילי ומגלה שהם מטפסים על איזה שער??? למושב מטע. ממש לא במסלול שתוכנן כך שלא יהיו שערים לעבור ואם הייתי מתכנן על צטע הייתי דואג למפתח. בנתיים מלמעלה אני רואה שביבי וחבורתו פונים בנתיב שקבעתי ונעלמים וקובה ממשיך בנתיב אחר לבד. היות וידעתי שהוא בחר בדרך הלא נכונה ירדתי למטה והשגתי אותו והפכתי מוביל של איש אחד. בסופו של דבר טיפסנו הרבה ברגל בסינגל הכחול, הגענו לבר גיורא, שוב שער נעול וגדר שפרצנו בכוחות משותפים. בבר בהר הדבקנו את כל הקבוצה והצטרפנו לחניון ליד נס הרים שם חיכתה לנו המשפחה עם כיבוד ושתייה בשפע וברוחב לב. כאן גם נפרדה חבילת הרוכבים ורבים בחרו לחזור דרך הכביש, שביל הקיסר ועוד. מי שדבק בחבורה שלי נהנה מרכיבה קלילה בשביל הכי יפה בארץ וזו לא מליצה, דרך נוף שורק עד להר יעלה. משם ירידה לכיוון מחסיה, ירידה שאותה הכיר לנו ראובן בזמנו. פעם זו נחשבה ירידה טכנית היום אנחנו עושים אותה ממש בקלילות, הירידה ארוכה ותלולה והנוף מהמם. יש זמן להתפעל מהנוף ולהנות מהרכיבה. בהתחלה רואים את הכביש מציץ מדי פעם מצפון, מה מזכיר לי את יחסי הגומלין בין רכיבות הכביש שלי והשטח. לאחר מכן רמת בית שמש כאילו מונחת על כף היד וזה מביא אותי לחיוכים של האנשים כמו בפירסומת של יופלה. אנשים מבוגרים, אם טייץ אדוקים רוכנים על אופניים, תחת לאחור וחיוך מטופש מרוח על הפנים. תמיד שזה קורה לי אני לא שוכח להודות בלב למי שהביא אותי לספורט הזה ולקבוצה הזו. תנחומי למשפחה, חזקו ואמצו. היה מרגש, היה עצוב, היה שמח כמו, החיים. רכבתי ונהנתי דוד