051007 | Index

אזור ראש העין ("המגרש הביתי שלי") גורם למספר רוכבים מהקבוצה "פריחה" ולא יועילו פיתויי "הבריכה", החומוס של הג'ינג'י והקפה בתחנת הדלק שבעינת. אלא, שעוד יתרון יש לאזור והוא – מרחק הנסיעה מהבית.
כך, שבמקום "לבלות" שעות בנסיעה הבייתה ניתן להמיר אותן על כוס קפה במקום הנ"ל. לפעמים זה מחולל ניסים ונפלאות כפי שתווכחו בהמשך.
על האמור לעיל ובגלל חוסר בתחרות, מצאתי את עצמי מפדל - כהרגלי - באזור. יחד עימי התייצבו לרכיבה 8 מרוכבי הקבוצה ועוד שניים מחבריו של ניר. המסלול, ברובו מוכר - עם סינגל חדש שלמיטב זכרוני לא התגלגלנו בו. בהמשך המסלול, תוך כדי דיווש על דרך הפטרולים הישנה – ובקרבת חירבת תעמור – ירטנו 3 רוכבים מקבוצתו של אבישיי שחרגו ממגרשם הבייתי וחברו אלינו כברת דרך. לאחר מספר קילומטרים של רכיבה משותפת נפרדו מאיתנו, פנו לדרכם ואנו משכנו לכיוון הבריכה.
על זאת האחרונה איני יכול להוסיף רבות, היה מושלם - באם החומוס היה יותר סמוך אליה ומוגש ישר למיים. גם על החומוס מבית היוצר של הג'ינג'י אין לי סופרלטיבים להוסיף. את הקפה - שחסר אצלו – השלמנו בתחנת הדלק בעינת.
"נו, אז מה חדש כאן?" יתמה הקורא חסר הסבלנות.
ניצוצות של חשדות ראשונים למטמורפוזה, נעורו בקירבי עת הזמנו איש איש את מנתו. קוץ קם מן השולחן לשיחת הטלפון הסנטדרטית והמתוזמנת בדיוק לשעת האוכל. אך להפתעתי חזר לשולחן ולא ניצל אותה "לדילוג" על הארוחה. חשדותי הנ"ל שכחו קמעה, עת בסיום הארוחה "הפקיע" סיגריה מסועד תמים באחד השולחנות הסמוכים והצית אותה להנאתו. אלא, שמיד נעורו שוב, כשהסכים – ללא מילים רבות – להמיר את מקומו עם זה של עינת ואף לכבות את הסיגריה כאשר גם אני התלוננתי.
בשלב זה הכל נראה עדיין שיגרתי, ידוע וצפוי. סיימנו את החומוס והפלגנו בדרכנו חזרה אל הרכב הממתין בתחנת הדלק.
לאחר רתימת האופניים הסבנו סביב השולחן לקפה. נכחו:קוץ, איציק אחיובל, ניר, קובה, שייקה, עינת ואנכי.
קוץ – כהרגלו - התלונן על הא ועל דה: הרבה על אביו וקצת פחות על אימו. פלירטט קצת עם המלצרית שעסקה בניקויי השולחן. התקלס באיזשהו חבר מתקופת הצבא שנקלע למקום ושימש מטרה לשקית סוכר שהושלכה עליו, והתלהב מהמכונית של איזו חתיכה מוגבהת עקבים. כרגיל, גם תיבל דבריו בבדיחות ממוחזרות שרק דרך הסיפור הצילה אותן ממחסן הקרשים הקרוב.
ואז, כטוב ליבו בקפה זרק: - שומו שמיים, בפה מלא ומבלי להתבלבל – "אני אשלם"! את התגובות של שאר הנוכחים – ותיקי רכסים – קל לכם לנחש. רק תנאי אחד היה לו: שאנו נבקש את החשבון. החשבון הגיע, וקוץ הפלא ופלא, מעשה כשפים - שלף כרטיס ויזה מהארנק והשליך אותו בנון שלנטיות (כאומר: "מה חדש פה? הרי זוהי פעולה שגרתית אצלי ברכסים") על מגש החשבון. למודי הנסיון שבנו תהו לדעת איזה תרגיל ממתין בשרוולו בכדי לצאת מן הסינדרום אליו נכנס בעיניים פקוחות. (ולא, הוא לא נפל ולא עשה סלטה בדרך).
מה אומר ומה אגיד – כלו כל הקיצים – הוא גם חתם על הקבלה בעבור כולנו. לספקנים שביננו, אחזור על הכתוב : קוץ הזמין את כל הנוכחים על חשבונו לקפה!
כל שנותר לנו ההמומים והמשתאים מסביב, לצבוט איש את עצמו ולברר האם אכן חלמנו 7 מרוכבי רכסים את אותו החלום. קובה נהיה אדום מרוב התרגשות וכל האחרים בלעו את לשונם. היות "וידוע" שאי אפשר לחלום צבע הרי ברור שזכינו לחוויה היסטורית וחדשנית ברכסים!

האם רכסים "גוססת" או הסיפור שלא יאמן על קוץ'.

5.10.07	תאריך:
דרור זליג	מוביל:
7	משתתפים::
?	קילומטרים:
אזור ראש העין ("המגרש הביתי שלי") גורם למספר רוכבים מהקבוצה "פריחה" ולא יועילו פיתויי "הבריכה", החומוס של הג'ינג'י והקפה בתחנת הדלק שבעינת. אלא, שעוד יתרון יש לאזור והוא – מרחק הנסיעה מהבית. כך, שבמקום "לבלות" שעות בנסיעה הבייתה ניתן להמיר אותן על כוס קפה במקום הנ"ל. לפעמים זה מחולל ניסים ונפלאות כפי שתווכחו בהמשך. על האמור לעיל ובגלל חוסר בתחרות, מצאתי את עצמי מפדל - כהרגלי - באזור. יחד עימי התייצבו לרכיבה 8 מרוכבי הקבוצה ועוד שניים מחבריו של ניר. המסלול, ברובו מוכר - עם סינגל חדש שלמיטב זכרוני לא התגלגלנו בו. בהמשך המסלול, תוך כדי דיווש על דרך הפטרולים הישנה – ובקרבת חירבת תעמור – ירטנו 3 רוכבים מקבוצתו של אבישיי שחרגו ממגרשם הבייתי וחברו אלינו כברת דרך. לאחר מספר קילומטרים של רכיבה משותפת נפרדו מאיתנו, פנו לדרכם ואנו משכנו לכיוון הבריכה. על זאת האחרונה איני יכול להוסיף רבות, היה מושלם - באם החומוס היה יותר סמוך אליה ומוגש ישר למיים. גם על החומוס מבית היוצר של הג'ינג'י אין לי סופרלטיבים להוסיף. את הקפה - שחסר אצלו – השלמנו בתחנת הדלק בעינת. "נו, אז מה חדש כאן?" יתמה הקורא חסר הסבלנות. ניצוצות של חשדות ראשונים למטמורפוזה, נעורו בקירבי עת הזמנו איש איש את מנתו. קוץ קם מן השולחן לשיחת הטלפון הסנטדרטית והמתוזמנת בדיוק לשעת האוכל. אך להפתעתי חזר לשולחן ולא ניצל אותה "לדילוג" על הארוחה. חשדותי הנ"ל שכחו קמעה, עת בסיום הארוחה "הפקיע" סיגריה מסועד תמים באחד השולחנות הסמוכים והצית אותה להנאתו. אלא, שמיד נעורו שוב, כשהסכים – ללא מילים רבות – להמיר את מקומו עם זה של עינת ואף לכבות את הסיגריה כאשר גם אני התלוננתי. בשלב זה הכל נראה עדיין שיגרתי, ידוע וצפוי. סיימנו את החומוס והפלגנו בדרכנו חזרה אל הרכב הממתין בתחנת הדלק. לאחר רתימת האופניים הסבנו סביב השולחן לקפה. נכחו:קוץ, איציק אחיובל, ניר, קובה, שייקה, עינת ואנכי. קוץ – כהרגלו - התלונן על הא ועל דה: הרבה על אביו וקצת פחות על אימו. פלירטט קצת עם המלצרית שעסקה בניקויי השולחן. התקלס באיזשהו חבר מתקופת הצבא שנקלע למקום ושימש מטרה לשקית סוכר שהושלכה עליו, והתלהב מהמכונית של איזו חתיכה מוגבהת עקבים. כרגיל, גם תיבל דבריו בבדיחות ממוחזרות שרק דרך הסיפור הצילה אותן ממחסן הקרשים הקרוב. ואז, כטוב ליבו בקפה זרק: - שומו שמיים, בפה מלא ומבלי להתבלבל – "אני אשלם"! את התגובות של שאר הנוכחים – ותיקי רכסים – קל לכם לנחש. רק תנאי אחד היה לו: שאנו נבקש את החשבון. החשבון הגיע, וקוץ הפלא ופלא, מעשה כשפים - שלף כרטיס ויזה מהארנק והשליך אותו בנון שלנטיות (כאומר: "מה חדש פה? הרי זוהי פעולה שגרתית אצלי ברכסים") על מגש החשבון. למודי הנסיון שבנו תהו לדעת איזה תרגיל ממתין בשרוולו בכדי לצאת מן הסינדרום אליו נכנס בעיניים פקוחות. (ולא, הוא לא נפל ולא עשה סלטה בדרך). מה אומר ומה אגיד – כלו כל הקיצים – הוא גם חתם על הקבלה בעבור כולנו. לספקנים שביננו, אחזור על הכתוב : קוץ הזמין את כל הנוכחים על חשבונו לקפה! כל שנותר לנו ההמומים והמשתאים מסביב, לצבוט איש את עצמו ולברר האם אכן חלמנו 7 מרוכבי רכסים את אותו החלום. קובה נהיה אדום מרוב התרגשות וכל האחרים בלעו את לשונם. היות "וידוע" שאי אפשר לחלום צבע הרי ברור שזכינו לחוויה היסטורית וחדשנית ברכסים!	סיפור הטיול:
דרור זליג	כתב:
רוני מרקוביץ	צילם:
הקלטת GPS מפה	קבצים: